בסיס חיל האוויר חצרים

כשהגעתי לחיל האוויר, התחלתי כמו רבים במערך הטכני של חיל האוויר, בבית הספר הטכני בחיפה. מקום מסריח תרתי משמע. אני אומר מסריח לא כי הוא מקום גרוע, נהפוך הוא. אלא בגלל מיקומו הגיאוגרפי בין בתי הזיקוק במזרח, למפעלים הפטרוכימיים במערב. בבוקר, הרוח מזרחית מביאה את הריחות מבתי הזיקוק, אחר הצהריים הרוח המערבית מביאה את ריחות המפעלים הפטרוכימיים. למרות שבאותה תקופה חוש הריח שלי לא היה טוב, עדיין הצלחתי להריח את הריחות המסריחים שהיו שם. (שיפור חוש הריח שלי הוא סיפור מדהים בפני עצמו).

בכל מקרה בטכני הייתי רק כחודשיים, השהות שם החלה בתהליך שנקרא "מיון" שהיה מיותר לחלוטין, כי היה ברור מראש שאני משובץ לבקרת היגוי. בבקרת היגוי שבצו אותי לבקרת היגוי של מטוס הפנטום, שנקרא בחיל האוויר קורנס. בתחילה כעסתי מאד על השיבוץ. הייתי מאד לא מרוצה מאחר שכבחור צעיר רציתי לעבוד על הטכנולוגיה החדישה ביותר ומטוס הפנטום הוא טכנולוגיה של שנות השישים של המאה העשרים. עם הזמן למדתי לאהוב את המטוס הזה.

לאחר קורס קצר יחסית בבית הספר הטכני, שובצתי לבסיס חצרים, גם מזה לא ממש הייתי מרוצה, אבל מהר מאד הבנתי שחצרים הוא אחד הבסיסים הטובים שיש בחיל האוויר.

הבסיס הוא אחד הבסיסים הגדולים, שכולל גם את בית הספר לטיסה. לא אשכח את הנסיעה הראשונה לבסיס, אוטובוס מספר 31 (עד היום אני זוכר את המספר) מתחנה מרכזית באר שבע, עד בסיס חצרים וחזרה. האוטובוס נוסע בתוך באר שבע ומהר מאד יוצא מבאר שבע, עובר בין גבעות צחיחות עד שנכנס לקיבוץ חצרים, שהוא בעצמו פנינת חמד באמצע המדבר. לאחר הקיבוץ ממשיך בין גבעות מדבריות ומהר מאד רואים את גדרות הבסיס. נוסעים נוסעים עד שמגיעים לקצה הכביש, שם יש שלט ענק "ברוכים הבאים לבסיס חיל האוויר חצרים" ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי לבסיס, מולי אני רואה דשא ועצים. כמו נווה מדבר. אם כי מהר מאד הבנתי, שזה מצג שווא, רוב הבסיס הוא גבעות מדבריות אפרוריות :-)

הדשא היה מול הכניסה לבסיס והכניסה לבניין המנהלה, מאחורי בניין המנהלה הייתה רחבה  גדולה ויחסית מוצלת שמסביבה: מגורי חיילים, משרדי הבסיס וחדרי האוכל. הטייסות וגפי התחזוקה קצת יותר רחוקים. טייסת תחזוקה (היכן שאני הייתי) הייתה במרחק הליכה מאזור המגורים, טייסות הטיסה  רחוקות יותר והיה צורך ברכב על מנת להגיע לשם. אני זוכר שהופתעתי מגודלו של הבסיס ומהעובדה שמאחר שהוא כל כך גדול, היו שם תחנות טרמפים ואוטובוסים כמעט כמו עיר קטנה.

שובצתי למחלקת בקרת היגוי או כפי שהיא נקראה שם "טייס אוטומטי" המיוחד במחלקה זו היא שהיא עובדת גם על מטוסים, מה שנקרא דרג א' וגם במעבדה, דרג ב'.

העבודה במחלקת טייס אוטומטי לא פשוטה וכוללת לא מעט תורנויות לילה. אבל מצד שני הייתה שם אווירה טובה ובגדול נהנתי להיות שם. הבעיה היא שחיים של חיילים חדשים בחיל האוויר לא קלים כי יש להם הרבה תורנויות, שמירה, מטבח וכד'. התחושה הייתה שהעבודה היא הפסקה בין התורנויות במקום שיהיה להפך.

לשמחתי, מאחר שהייתי הנדסאי קיבלתי קיצור פז"מ וקיבלתי דרגת סמל לאחר שנה ושלושה חודשים בצבא. לסמלים יש פחות תורנויות. במקביל לזה עברתי לאחר כשנה לבסיס אחר ויחידה אחרת, יחידת אחזקה אווירית ועל כך בפוסט הבא.

בסיס חצרים הוא בסיס גדול וכולל לא מעט טייסות עם מגוון מטוסים ו\או מסוקים. כך שצריך ללמוד לא מעט. עבדנו באותה תקופה על מטוסי הפנטום (קורנס), מטוסי הסקייהוק (עייט) ששמשו באותה תקופה את בית הספר לטיסה, מסוקים ומטוס ההוקאיי (דיה). המגוון הזה עשה את העבודה מורכבת ומעניינת. זה ממש לא רק הפנטום שעליו למדתי. עדיין חשתי אכזבה שאיני עובד על מטוסי ה F16 החדשים שמאד רציתי.

היום בדיעבד אני יודע שמה שלמדתי שם עזר לי לא מעט. למדתי להעריך את הטכנולוגיה של מטוס הפנטום, כמה שהיא ישנה, הייתה אמינה ביותר. מצד שני מטוס ישן, זה מטוס שלא חשבו הרבה על התחזוקה שלו. מתקן הבדיקה שסיפקו לנו לבדיקת המערכת במטוס היה כבד מאד. כמו כן המקום של מחשב בקרת ההיגוי (מחשב אלקטרומכני) היה במקום מאד לא נוח לגישה, היה צריך להכנס לתא הנווט במטוס ולגשת לתחתית התא, הדרך היחידה הייתה לגשת עם הראש מטה. זה נראה מצחיק לראות טכנאי עם הראש למטה והרגליים למעלה.

שם ראיתי עד כמה חיל האוויר חלוץ בשילוב נשים במקצועות טכניים, במחלקה היו גם טכנאיות ולא ראו הבדל. אני זוכר כשרק התחלתי את אחת הטכנאיות הוותיקות לוקחת את מתקן הבדיקה ואומרת לי "בוא" המתקן כאמור הוא מזוודה כבדה מאד. באתי איתה למטוס ושם היא נכנסה עם הראש למטה ובקשה ממני לתת לה את הכבל לחיבור מתקן הבדיקה. היום ראיתי שיש בחיל האוויר גם מדי צ"ק עם גזרה נשית.

לאחר כשנה וקצת, עברתי ליחידת אחזקה אווירית ועל כך בפוסט הבא.