בׁי"מ 226 - בית מלאכה למכשירי מטוס

האמת שהיום הוא כבר נקרא בי"מ אלקטרואופטיקה, הכותרת היא כפי שהוא נקרא אז כאשר הגעתי אליו. זה הסיפור כיצד הגעתי אליו.

כאשר הגעתי ליא"א 22 הציבו אותי בבי"מ 227 בית מלאכה לאביזירי מטוס, בית מלאכה שטיפל בציוד הדראולי, כני נסע וכד'. היו שם שתי מחלקות מלאות ציוד בדיקה אלקטרוני: מחלקת שסתומים ומחלקת סרוו, שטפלה בבוכנות ההידראוליות שמזיזות את הגאי המטוס. כפי שאתם רועים, איכשהו אני תמיד מתגלגל לדברים הקשורים לבקרת היגוי...

בכל מקרה אני הוצבתי במחלקה שנקראת מחלקת מתקנים. מחלקת מתקנים תפקידה לדאוג שמתקני הבדיקה ושאר מתקני בית המלאכה יעבדו כסדרם. כאשר תפקידי היה לדאוג לאלקטרוניקה. ראש המחלקה היה אזרח עובד צה"ל (שנחשב בח"ק - בחזקת קצין) שכבר איני בטוח בשמו (בכל זאת עברו כשלושים שנה מאז), למיטב זכרוני קראו לו רוברט. 

רוברט היה איש מדהים ונתן לי תחושה טובה של אחריות. הייתי אז חייל צעיר בדרגת סמל, סך הכל כשנה וחצי בחיל האוויר. בגיל צעיר וללא ניסיון משמעותי, קיבלתי אחריות די גדולה. לטפל בכל המתקנים האלקטרוניים של בית מלאכה לאביזרים. היה איתי עוד איש קבע, שלמרות שהיה שם כבר כשנתיים, נראה היה שלא יודע כלום. הוא היה מאלו שכל מה שרצו היה לסיים את היום ולחזור הבייתה. הוא עמד לסיים את שירות הקבע ורצה לחתום עוד. אם היה מנסה לקבל עבודה באזרחות, לא היה לו הרבה סיכוי. רוברט נטה לאשר לו חתימה נוספת. אני זוכר שאמרתי לרוברט "אנחנו חיל האוויר, לא לשכת הסעד" זה היה כשרוברט אמר לי "צריך לעזור לו, יש לו אישה וילד."  בסופו של דבר זה לא היה תלוי לא בי ולא ברוברט, מטה חיל האוויר לא אישר לו עוד קבע.

אני נשארתי עוד יותר לבד. טוב גם ככה הוא לא ממש עזר לי ולא ממש יכול היה ללמד אותי. אני לא מבין כיצד הם הצליחו לתחזק את הציוד לפני שהגעתי. 

כך תחזקתי את כל ציוד הבדיקה קרוב לשנה. למדתי לא מעט והתמודדתי עם לא מעט בעיות. על חלקן סיפרתי בפוסט הקודם.

בשלב כלשהו מפקד בית המלאכה שגם הוא היה מפקד מדהים, עזב לתפקיד הבא, החליף אותי סגנו, סרן דוד נחמיאס שעלה אז לדרגת רב סרן. הוא היה איש קשוח במיוחד שהתייחס לחיילים כאל עבדים. האווירה בבית המלאכה התחלפה מאווירה של אנשים שרוצים לעבוד ולעשות את הטוב ביותר לחיל האוויר, לאווירה קשה של פחד ואי נוחות. זו גם הייתה התחושה שלי. היה ממש לא נעים לעבוד שם. אני כבר לא זוכר את כל מה שהיה שם, אבל ממש רציתי לברוח משם ולא ממש ידעתי איך.

אז עלה בדעתי רעיון. ידעתי שאסור לי לעבור על החוק הצבאי, שכן עם מפקד קשוח כזה, המשמעות של זה היא משפט צבאי שלא יוסיף לי.

אבל משהו אחד הצבא לא יכול להכריח אותי וזה לחשוב. זה כאשר התפקיד שלי הוא בעצם לחשוב. מאז, שיחקתי אותה ראש קטן. לא יודע כלום. הייתי צוחק אם חברי למחלקת מתקנים, שכולם היו אנשים מדהימים, הראתי להם סיכה ואמרתי "היום הראש שלי ככה" והראתי את ראש הסיכה (העבה), "מחר הראש שלי ככה..." והפכתי את הסיכה והצבעתי על החוד.

כך היה במשך למעלה מחודש. אני זוכר שהיו אומרים לי "בוקר טוב" הייתי עונה "בוקר כן, טוב אני לא בטוח."

כך בשלב כלשהו קרא לי מפקד בית המלאכה לראיון, שאיני זוכר בדיוק את מהלכו, רק זוכר שבסיכום הראיון הוא כתב "החייל עוזב עקב בעיות משמעת שהפריעו לתפקוד בית המלאכה."

אני שמחתי על כך, מיד בסיכום הראיון הלכתי לבית המלאכה השכן בי"מ 226 ליוסף אבני שהיה אז רס"ב.

אמרתי לו "זורקים אותי" וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא עזב את כל מה שעשה באותו רגע והלך למפקד בית המלאכה רס"ן בני גבע, שלימים הועלה לדרגת סגן אלוף ואמר לו "אני רוצה את החייל הזה"

בני גבע אמר לו "השתגעת? אם זורקים אותו, משמע שהוא בעייתי..."

יוסף אבני אמר לו "אני מכיר את החייל, סמוך עלי"

למזלי, יוסף אבני היה ידוע כאדם אמין ומפקד בית המלאכה נהג להקשיב לו כי הוא אחד האנשים המנוסים בחיל האוויר, עם קריירת שירות שהחלה בבית הספר הטכני ועברה בלא מעט מקומות שאיני זוכר. אז בני גבע פנה מיד למפקד היחידה ואמר לו שהוא שמע על החייל שמפקד בי"מ 227 רוצה לזרוק והוא רוצה אותו. למפקד היחידה זה כמובן בעיה אחת פחות והוא מיד הסכים.

כך הגעתי לבי"מ 226. עכשיו הייתה בעיה אחרת, היכן מושיבים אותי? יוסף אבני באותו זמן ישב במשרד קטנטן עם עוד קצין מקצועי אקדמאי בשם סורין. מקום באותו משרד לא היה. הלכו יחד איתי לבניין ממול למחלקת מצלמות, לראש המחלקה שם. גם הוא אזרח עובד צה"ל בשם אריק סורוקר. אריק שמע את הסיפור ומיד אמר "כן, אני אמצא לו שולחן."

כך מצאתי את עצמי יושב ליד אריק סורוקר על שולחן בקדמת המחלקה, הוא התייחס אלי כאיש תוכנה כי המחלקה בה הוצבתי נקראה "תוכנה ופיתוח" רק שבאותה תקופה ידעתי מעט מאד תכנות והתביישתי לומר לאריק שאני לא יודע כלום בתכנות.

זו אולי הפעם היחידה בחיים, שהביישנות שלי עזרה לי. הוא נתן לי כל מיני משימות תוכנה קטנות ולשמחתי נתן לי את הזמן ולא לחץ עלי. כך למדתי לתכנת לאט לאט. כל זה כי התביישתי לספר  שאני לא יודע לתכנת, שהניסיון שלי בתוכנה הוא ממש דל. היה לי מחשב בבית שקניתי עוד בתקופה שהייתי בבי"מ 227 ועליו למדתי לתכנת.